כל יום מחדש

שלום לכולם, השבת אנחנו נקרא בבתי הכנסת את פרשת צו, הפרשה שניה בחומש ויקרא. השבת הזו נקראת גם "שבת פרה", השלישית מבין ארבע פרשות שנקראות בשבתות בין חודש אדר לחודש ניסן.

כידוע לכולנו, יש דרגות בכהונה: יש כהן הדיוט (כהן פשוט) ויש את הכהן הגדול.

כל כהן היה מתחיל את עבודתו בטקס חניכה.

בפרשתנו נכתב:

זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָניו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַד' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב: עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַד': וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק עוֹלָם לַד' כָּלִיל תָּקְטָר:

ויקרא ו, יג-טו

את הקורבן המתואר היה הכהן ההדיוט מקריב רק פעם אחת ויחידה - כאשר התחיל את עבודתו במקדש. מטרת הקורבן הזה היא לחנך אותו לעבודת הקורבנות ולעורר את התלהבותו לעבודה.

ועל כן שמו: "מנחת חינוך".

דבר מעניין הוא, שהכהן הגדול היה מקריב את אותו הקורבן בכל יום מחדש - חצי ממנו בבוקר וחצי בערב.

מדוע? הרי הוא כבר כהן גדול, למה הוא צריך להקריב בכל יום את הקורבן שהקריב כשהיה כהן צעיר ופשוט? מהי משמעות העניין?

מסביר הרב נריה זצ"ל.

אסור שהכהן הגדול יגיד לעצמו, "אני כבר ותיק, אני מכיר הכל ויודע הכל", ולא יתלהב וישמח בעבודתו. הכהן הגדול צריך להתרגש בכל יום מחדש, לשמוח בשליחות שלו ובעבודה שלו כאילו היה זה יומו הראשון.

נביא את דבריו בלשונו:

"את עוצמת ההרגשות שמרגיש כהן הדיוט ביום הראשון לכניסתו לעבודה, "ביום המשח אותו", בו ביום שנתמנה והתגדל להיות כהן לפני ה' - זאת צריך להרגיש כהן גדול בכל יום.

מנחת חינוך לה' של הכהן הגדול יום ביומו פירושה: התחדשות בלתי פוסקת, כניסה מחדש לעבודה לפני ה'. המאיר לעולם כולו - בכל יום אור חדש, מקדש חדש, כהן גדול חדש."

מתוך הספר נר למאור

לחיים האישיים שלי .

אנחנו נמצאים במוצאי חג הפורים. בחגים אנחנו מלאים בשמחה ובהתלהבות. אבל כמו שנוהגים לומר: 'לא כל יום פורים', וכך אנחנו חוזרים אל חיי השיגרה.

נשאלת השאלה: מהי היא הדרך שבעזרתה נוכל למלא את עצמנו בכוחות גדולים בכל יום מחדש. בשמחה ובהתלהבות אדירים, כפי שהיה הכהן הגדול מצווה לעבוד על עצמו עבודה פנימית ולשמוח בעבודתו כל יום מחדש.

איך זה אפשרי אתם שואלים?

בואו נסתכל במעשה הראשון שעושה יהודי כאשר הוא פוקח את עיניו. במה עליו לפתוח את יומו?

כתוב בהלכה, שבכל יום כשאנו פוקחים את העיניים בבוקר, אפילו עוד לפני שנטלנו ידיים, אנחנו אומרים: "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ" פירוש הדברים: אנחנו אומרים תודה לה' יתברך על כך שלאחר השינה החזיר לנו את נשמתנו בחזרה. קמנו לבוקר חדש, עם נשמה נקייה וטהורה. הוא בחמלתו נתן לנו את היכולת לקום לבוקר חדש! ברוך ה' שנתן לנו עוד יום. ומדוע ה' עושה זאת?

"רבה אמונתך" - אמונת ה' בנו, רבה! הוא מאמין בנו שאת היום הזה ננצל היטב. כל יום מחדש. אז אם הוא מאמין בי ונותן לי חיים כל יום מחדש, עליי לשמוח. לדעת שגם אם קשה לפעמים, לא הכל אנחנו באמת יכולים להבין, אך דבר ראשון להכניס לראש, ד' מאמין בנו ! אז אולי אתמול היה יום פחות טוב, לא הכל עבר חלק ולא הצלחנו לעשות בו את מה שתכננו...

אבל, תמיד מחר יום חדש. ועכשיו, כשפתחנו את הבוקר בלהבין איזו זכות יש לנו, נוכל לאזור כוחות מחודשים. כאשר יהיה לנו קשה עם נקודה מסוימת, נזכיר לעצמנו: ה' מאמין בנו! יש בנו כוחות ויכולות שאין באף אחד אחר!

במהלך השנים האחרונות עברנו ברמה הלאומית תקופה. היו כאלה שהיו אחרים על ניסיונות לפלג את החברה הישראלית בכל מחיר ויהי מה. ולאחר האסון שפקד אותנו התגלתה האחדות שהייתה קיימת אבל בכוחות מחודשים וביתר שאת. אלו שנאבקו בהפגנות וצעקו אחד על השני עזבו את הכל בצד ונלחמו כתף אל כתף כאחים לכל דבר ועניין...

השאלה היא איפה מתחיל הפיתרון?

האם יש כזה בכלל? או שלאחר המלחמה אנחנו חוזרים לאותה שנאה אשר הייתה כאן ומי יודע אם היא תבוא איזה אסון יפקוד אותנו שוב ח''ו.

חבר מהשכונה אמר לי פעם, שאחת התובנות שלו היא שאנחנו בורחים מזהותנו. אבל הזהות שלנו רודפת אותנו ויהי מה...

לדעתו הפתרון הוא (לפחות במאקרו), שעל כולנו להתחבר פנימה לזהות שלנו ולמהותנו כאן בארץ ומתוך כך עלינו לפעול.

אמרתי לו שהוא צודק, אבל אם הבריחה מהזהות מביאה למשברים ולאסונות אולי הגיע הזמן שאנחנו נחזור לרדוף אחריה? להתחבר אליה מחדש ולהכיר את עצמנו לעומק?

הוא באמת חייך והסכים עם דבריי (לפחות במאקרו).

חיבור כזה דורש תחזוק ועבודה. לא רק שיחה נחמדה אחת לכמה שנים כאשר קורה משבר כזה או אחר. זה נכון ברמה הפרטית וברמה הכללית כאחד.

לגבי האש שהייתה על המזבח נאמר:

אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה.

כפי שאש זקוקה לתחזוק על מנת לדלוק תמיד. כך גם הרצון והשמחה של האדם. אותה אש שמחייה אותנו הזהות היהודית, השייכות לדבר ה', לנצח ישראל לארץ הקדושה והיקרה זקוקים לתחזוק ועבודה מתמדת הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית ואולי מילת המפתח היא תמיד! בכל יום מחדש לעמול לטפס וגם כאשר נופלים, לא אבדה התקווה כי בכל פעם מתחילים מחדש מאותה שמחה באהבה גדולה ובהתמדה

, עלינו להרים את הראש ולהיות מלאים בגאווה. לא לתת למה שקרה להוריד לנו את הראש. לדרוש את האמת ולחקור את זהותנו ולהיות שמחים בה כל יום מחדש באהבה ובגאווה גדולה. שנזכה לעשות טוב ולהרבות אור בעולם תמיד ויתקיים בנו במהרה : "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו

פ