א. עוד בארצות נכר

הרב אברהם יצחק הכהן קוק (תרכ"ה–תרצ"ה, 1865–1935) נולד בעיירה גרובה שברוסיה למשפחה מיוחדת.
אביו היה מזם המתנגדים, ואמו מהזרם החסידי – שתי תנועות ביהדות שבדרך כלל לא הסכימו ביניהן.
בבית של הרב קוק למדו לחבר בין העולמות, והשילוב הזה השפיע ככל הנראה על אישיותו ותרם לגישתו המיוחדת,
שחיפשה תמיד את האחדות גם במצבים של מחלוקת, ואת בירור האמת ללא סייג.

בנערותו למד הרב קוק בישיבות גדולות באירופה, כמו וולוז'ין, ונחשב לעילוי. הוא הצטיין כל כך בלימודיו, שגם המבוגרים ממנו כיבדו את חוכמתו.
בגיל 21 (תרמ"ו) מונה לרב של העיירה זיימל בליטא. בתקופה זו התחיל ללמוד קבלה ולכתוב ספרים.
ספרו הראשון, "חבש פאר," על מצוות התפילין, יצא לאור בשנת תרנ"א (1891), כשהיה בן 26.

​

ב. בארצנו הקדושה – רבה של יפו והמושבות

בשנת תרס"ד (1904) עלה הרב קוק לארץ ישראל עם משפחתו והתמנה לרב של יפו והמושבות.
היישוב היהודי בארץ היה צעיר, ורבים מהחקלאים והחלוצים עבדו קשה כדי להקים יישובים חדשים.
אך שמירת המצוות לא תמיד הייתה קלה עבורם. הרב קוק הבין את הקושי שלהם וניסה לעזור.
הוא ייסד את תלמוד תורה "תחכמוני" בשנת תרס"ו (1906), שבו למדו גם תורה וגם מקצועות חול, כמו חשבון ועברית, כדי לחבר בין עולמות שונים.
בשנת תר"ע (1910), בשנת השמיטה, הציע הרב את "היתר המכירה," שאיפשר לחקלאים להמשיך לעבוד את האדמה תוך שמירה על ההלכה,
וכך שמר על פרנסתם, על יישוב הארץ הקדושה, ועל התורה כ'תורת חיים' המחוברת למציאות.
הרב גם נסע ברחבי הארץ, פגש חלוצים ודיבר איתם על כך שגם העבודה הקשה שלהם – בניית הארץ – היא דבר קדוש שקשור למצוות התורה.

​

ג. גרמניה, שוויץ, לונדון

בשנת תרע"ד (1914), הרב קוק יצא לגרמניה בעקבות הזמנת אגודת ישראל להשתתף ב"’כנסיה הגדולה",
שנועדה לקדם את הקשר של רבנים יהודים עם בניין הארץ והרעיון הציוני. אולם, בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הכנסייה לא התקיימה,
והרב נאלץ להישאר באירופה. תחילה שהה הרב בגרמניה, לאחר מכן עבר לשוויץ ולבסוף ללונדון.
בתקופה זו הקים את תנועת "דגל ירושלים," שמטרתה לקרב בין רבנים באירופה לבין הרעיון הציוני ולעודד בניית הארץ, תוך קידום אחדות העם.
בשנת תרע"ח (1918) הרב גם עזר לקדם את הצהרת בלפור – מסמך שבו בריטניה הכריזה שהיא תומכת בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

 

ד. רבה של ירושלים, הרב הראשי לארץ-ישראל

בשנת תרפ"א (1921) נבחר הרב קוק לרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל.
הוא ייסד את הרבנות הראשית ואת ישיבת "מרכז הרב" בירושלים בשנת תרפ"ג (1923), שבה למדו תורה, תנ"ך, אמונה ומוסר.
בתקופת מאורעות תרפ"ט (1929), כאשר יהודים בארץ ישראל הותקפו על ידי פורעים ערבים, הרב פעל כדי לעזור לקהילות הפגועות.
בשנת תר"ץ (1930) הוא גם עמד בגאון מול ועדות בריטיות, והסביר את הקשר ההיסטורי של העם היהודי לכותל המערבי ולהר הבית.

​

ה. רבותיו

הרב קוק למד אצל גדולי התורה, בהם הנצי"ב מוולוז'ין, הרב ראובן לוין, הרב נח חיים אברהם שפירא ועוד רבנים חשובים.

​

ו. תלמידיו

תלמידיו של הרב קוק המשיכו את מורשתו והשפיעו רבות על עולם התורה והציונות הדתית.
בנו, הרב צבי יהודה קוק, הפך לראש ישיבת "מרכז הרב" לאחר פטירת אביו והוביל את תנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון.
הרב משה צבי נריה, מייסד ישיבות בני עקיבא ותנועת בני עקיבא, שילב תורה ועבודה בקרב בני הנוער.
הרב אברהם שפירא כיהן כרב הראשי לישראל והיה ראש ישיבת "מרכז הרב."
הרב דוד כהן ("הנזיר") עסק בקבלה וערך את ספריו של הרב קוק.
בנו, הרב שאר ישוב כהן זצ"ל, שהיה רבה הראשי של העיר חיפה, המשיך את מורשת אביו ברבנות ובהובלת קהילות בארץ.
תלמידים אלו לא רק העשירו את עולם התורה, אלא גם השפיעו על עיצוב החברה הישראלית כחברה המשלבת ערכי תורה ועבודה.
 

ז. מספריו הקדושים

בין ספריו החשובים של הרב קוק: "אורות" (תרפ"א, 1921), "אורות הקודש," "חבש פאר" (תרנ"א, 1891), "עין איה," ו"שמונה קבצים."
ספרים אלו עוסקים בנושאים כמו תורה, אמונה ומוסר, ונלמדים עד היום בעולם הישיבות הלאומיות ובציבור הרחב.

​

סיכום

הרב קוק נפטר בג' באלול תרצ"ה (1 בספטמבר 1935) ונקבר בהר הזיתים בירושלים.
הוא הותיר אחריו מורשת רוחנית גדולה של תורה, אהבת ישראל ואחדות העם, והשפעתו ניכרת עד היום דרך כתביו, תלמידיו ופועלו, אשר ממשיכים להאיר את דרכו של העם היהודי.