פרשת קדושים | מפרשת השבוע לחיים האישיים שלי | לומדים יהדות באהבה
מפרשת השבוע
שלום לכולם,
השבת נקרא בבתי הכנסת את פרשת קדושים, הפרשה השביעית בחומש ויקרא. פרשת השבוע עוסקת בנושא מרכזי אחד: "והייתם קדושים".
ה' מצווה אותנו לחיות חיים של קדושה. מעניין, שקדושה נתפסת לפעמים אצל בני האדם כהתנזרות ופרישה מחיי העולם, ואילו פרשתנו עוסקת לא מעט דווקא במצבים הקשורים לענייני העולם הזה, במצוות שהן 'בין אדם לחברו'.
באחד הפסוקים בפרשה מופיעים שני הציווים הללו.
"לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי ה'".
ויקרא יט, יד
בקריאה ראשונית של הפסוק, מתעוררות שאלות פשוטות:
1. מדוע חרש דווקא? הוא גם ככה לא שומע כלום.
2. ישנו משהו שאינו כמכשול בפני העיור? מהי משמעות המצווה כאן?
מסבירים רבותינו:
אין הכוונה לחירש ועיוור במשמעות הרגילה המובנת לכולנו,
'לא תקלל חרש' - אל תחשוב שאם אדם אינו שומע אותך, אתה יכול לקלל אותו, ולא משנה אם הוא חי או אפילו אדם שנפטר ואינו איתנו היום. כי הבעיה היא לא אם שמעו אותך או לא, אלא במה שאתה הוצאת מהפה שלך.
ולפני עיוור לא תתן מכשול - הכוונה היא לפני כל אדם. לא להכשיל אותו בדרכו הפיזית ממקום למקום, וגם לא בדרך שהוא הולך בה בחיים, על ידי עצה או המלצה גרועה או בדרך אחרת. ובאלו מילים מסתיים הפסוק הזה, שמדבר על היחס שלנו לחברינו?
"ויראת מא-להיך אני ה' - כלומר, אל תחשוב שתוכל להצטדק ולומר "לא התכוונתי".
אולי תצליח לתרץ תירוצים ולשכנע את בני האדם שסביבך, אך את מה שהאדם לא יודע, ה' יודע היטב מה עושה האדם ומה עומד מאחורי מעשיו.
לחיים האישיים שלי
נקודות האור המסתתרות כאן אשר יאירו את חיינו:
בימינו, הכי קל לדבר על אחרים. בלי לשים לב לזה אפילו. ''לקלל" זה לא חייב להיות ע''י מילים קשות וכואבות. כמה פעמים קורה לנו שאנחנו אומרים על חבר משהו בצחוק, "סתם סתם אחי, בצחוק, צוחקים איתך, מה קרה?!
כשהחבר לא נמצא לידינו, הכי קל לדבר עליו, לומר את כל מה שרוצים ולתרץ את זה בזה שהוא לא לידי, הוא לא שומע ולא נעלב, מה הבעיה?! בימינו אולי צריך גם להוסיף לפרשנות של הפסוק את העניין של כתיבה (בוואצאפ, באינסטגרם, בפייסבוק וכו'). כל כך קל לירות מילים בלי חשבון כשהאדם עליו אני כותב לא נמצא מולי באותו הרגע.
למדנים אנו מכאן שעצם האמירה או הכתיבה, זאת העבירה, ולא משנה אם האדם שעליו אתה מדבר לא שומע ולא יודע. זה לא מעניין. "קללה" מלשון "קלקול". קיללת – קלקלת!
והמכשולים בדרך.
כשאנחנו הולכים בדרך (ברחוב, בבית הספר), ואני רואה חפץ שבגללו זה שיעבור אחריי יכול ליפול ולהיפגע, אני עוצר ומרים? אם זה מפגע ברחוב, אני מתקשר לעירייה, ובינתיים מניח סימן אזהרה כדי שאנשים אחרים ייזהרו? או.... שאני ממשיך ומתעלם?
ובקשר להנחת המכשול בחיים האישיים של האחר.
היום כולם יודעים ואוהבים לתת עצות. כולנו יודעים להיות חכמים. אך השאלה היא, האם לפני שאנחנו מייעצים, אנחנו באמת חושבים על הדברים? האם העצה הזאת היא באמת לטובת החבר שלי, או שאולי אני מייעץ לו כך ולא אכפת לי אם הדבר יגרום לו להיכשל? ואפילו בסתר ליבי אני אפילו רוצה שייכשל וכולם יראו שאני טוב ממנו?!
המצווה שסוגרת את רצף הפסוקים, לאחר פסוק זה, העוסקים במצוות שבין אדם לחברו היא:
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' ''
ויקרא יט, יח
אומר לנו הקב''ה שיש מצווה לאהוב את החבר. אך בעומקו של הפסוק מסתתרת מעין משוואה מעניינת: אהבת החבר שלך צריכה להיות כמוך – כלומר כמו שאתה אוהב את עצמך!
אין הפרדה בין הדאגה לעצמך לבין הדאגה לאחר. ואי אפשר לאהוב את האחר בלי שאתה אוהב את עצמך. זכרו שמי שמצווה על החברות, המוסריות והאהבה לזולת הזאת, הוא אני, ה'. כולנו בניו של בורא העולם, עלינו לזכור זאת, וכך נזכור תמיד גם איך יש להתנהג לזולת.
כאן, בשבוע בו מתקיים 'יום הזיכרון לשואה ולגבורה' נזכיר את דברי האדמו''ר מפיסאצנה הי''ד, אשר נרצח בשואה בידי הנאצים ימ''ש.
מסופר שהרב זצוק''ל היה בכל שיעור, כאשר היה מסיים את דבריו במילים אלו: "ילדים, ילדים יקרים, הדבר הגדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר".
שנזכה לחיות חיים של קדושה באמת.חיים של ואהבת לרעך כמוך,
זו כל התורה כולה 'על רגל אחת'.
שבת שלום
🍷
דוד ספיאשוילי
לקבלת רעיון חדש בכל שבוע ישירות לווצאפ, לחץ על האייקון.
הקבוצה ללא הודעות ספאם!