פרשת בא - מלחמות חרבות ברזל התשפ''ד | מפרשת השבוע לחיים האישיים שלי | לומדים יהדות באהבה
מפרשת השבוע
שלום לכולם,
השבת הזו נקרא כולנו בבתי הכנסת את פרשת בא. בפרשה מופיע מצווה מיוחדת הקשורה לי' בניסן. ועל הנס הגדול שנעשה לעם ישראל בי' בניסן, לפני צאתנו ממצרים.
ידועים דברי רבותינו ובנוסחם היותר מוכר בהגדה:
" וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם הֲרֵי [עֲדַיִין] אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם"
ה' יתברך הוציא אותנו בחסדו הגדול ממצרים, ואם לא היה עושה זאת – היינו אנחנו עדיין עבדים לפרעה עד עצם היום הזה!
כיצד ייתכן הדבר? רבותינו אומרים כי היינו במצב רוחני ירוד שבעקבותיו אם היינו ממשיכים את ההידרדרות, חלילה, לא הייתה אפשרות לתקן ולצאת משם.
האם זה אומר שיציאת מצרים הייתה רק בכוחו של ה', ולנו לא היה חלק בתהליך?
האם לא עשינו כלום על מנת להשתחרר מהשעבוד?
רבותינו אומרים שמאז שירדו ישראל למצרים הם הקפידו לשמור על שלושה דברים הקשורים לזהותם ותרבותם העברית: שמם, לשונם ולבושם – ובזכות זאת זכו להיגאל ולצאת.
ובכן, מה קרה בי' בניסן, ואיך קשורים הדברים ליציאתם ממצרים? לאחר שצֻווּ בני ישראל במצווה הראשונה, קידוש החודש, הם קיבלו את המצווה הבאה:
דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת:
שמות פרשת בא פרק יב פסוק ג
מה מיוחד כאן? בסך הכול לקחת כבש שבעוד ארבעה ימים יקיימו בו את סעודת החג. איזה נס גדול יש כאן?
צריך להתחבר למציאות שבה היינו במצרים כדי להבין. עם ישראל לאחר כ־210 שנים של גרות בארץ זרה, רובן כעבדים. הרודן עושה בנו כרצונו ומנסה ללמד אותנו מי מנהל את העניינים...
השה, הכבש, נחשב לסמל האלוה של מצרים. ומה אנחנו מצווים לעשות לו? להרים אותו, לקשור אותו לכרעי המיטה ובעוד ארבעה ימים לשחוט אותו! כל אדם בר היגיון מבין מיד מה גודל הסכנה במצווה הזאת. זוהי מעין משימת התאבדות! הרי ברור לכל אדם שמצרי שיתפוס יהודי עושה זאת, יגמור את חייו באופן מיידי.
ברוך ה', זה לא קרה, וזה בעצמו כבר נס. אך לא פחות מכך צריך לשאול: כיצד עם שעבר עבדות קשה שאין כדוגמתה, והלך וכמעט נשאב לתוך מצרים, קיבל כוחות לקיים את המצווה הזו? למרוד במשעבדיו?
ה"אקטיביזם" היהודי טמון בתוכנו עוד מאבותינו. ובמיוחד מאבינו הראשון, אברהם העברי, שידע לדאוג לעולם כולו, אך יחד עם זה לא להתבלבל אלא לשמור על זהותו וללכת עם האמת שלו. אותה שמירה על זהות בסיסית, שלא שינו את שמם ולשונם ולבושם, אותה סגולת ישראל, האירה בנשמתם של ישראל במצרים ונתנה בהם את העוז לפעול ולקיים את מצוות האל.
לקחו אבותינו שה, ובכך אמרו לתרבות השולטת אז בעולם: נכון, אתם כרגע שולטים בנו, אבל אין זה אומר ששכחנו את מהותנו ואת שורשנו. לכן לא שינינו את שמנו ואת לשוננו, את זהותנו הלאומית. מתוקפה אנחנו חיים ומתוקפה אנו פועלים בעולם. ואת כל המנסה למנוע ממנו לעשות זאת – ננצח ללא חשש.
אנחנו רואים שבוודאי ה' הוא שהוציא אותנו ממצרים, ובלעדיו היינו עדיין עבדים. אך כדי לזכות ראויים לכך נתבקשנו לעשות מאמץ, להיות אקטיביים, שותפים פעילים, במהלך הגאולה.
לחיים האישיים שלי
ברוך ה' זכינו להקים את מדינתנו, מדינת היהודים. יצאנו ללא ספק ממצרים הגאוגרפית. אך מה עם לצאת ממצרים במובן המחשבתי?
לאחר שזכינו לעלות לציון, עלינו לזכור כי לא במקרה הגענו לכאן, ולא רק מתוך רצון למקלט מדיני בנינו את ארצנו, אלא מתוך קשר עמוק ואיתן למורשתנו ולזהותנו, מתוך הקשר אל אבות ואימהות האומה אשר חיו כאן ופה הקימו את ראשית עמנו, מתוך קשר לתורת ישראל וספר הספרים הנצחי.
לאחרונה ישנו שיח מפלג בין קבוצות שונות בעם. יש אנשים, מחוץ ומבית, המשתדלים להזין את השיח הזה וללבות אותו. ישנם המנסים להחדיר כל מיני "כבשים" אלילים, במודע או שלא, אשר מטשטשים את זהותנו, את הנקודה המחברת ביננו. את המוסר היהודי האמיתי על פיו עלינו להתנהג ביננו לבין עצמנו וגם עם האויב.
אם מדברים כבר על היום שלאחר המלחמה, עלינו להתחיל באקטיביות יהודית אמיתית.
עלינו להיפטר מהתרבויות הזרות הללו, כפי שעשינו בפסח מצרים, וכך ניכנס לחג הגאולה מתוך אהבה ואחווה, שלום ורעות.
כפי שפעלנו למען יציאתנו ממצרים, כך עלינו להוציא את "מצרים" מתוכנו, את הדברים המשפיעים בצורה שלילית ומצֵרים את מחשבותינו. עלינו לחזור אל נקודת השורש, אל הנקודה המחברת את כולנו. כולנו עם אחד, גוף אחד, נשמה אחת. וזכותנו הבלעדית על הארץ נובעת מאותה נקודה.
שיח הנובע מִקֶשר לנקודה שורשית זאת, מתוך ביטחון ב"צור ישראל וגואלו", הוא זה שיאפשר את חירותנו האמיתית.
בתפילה עצומה ובאמונה גדולה בעמנו ובאלוקינו יתקיים בנו הפסוק
''והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם''.
🍷
דוד ספיאשוילי