top of page
חיפוש

לאורה של מנהיגות

פרשת מקץ - מלחמת חרבות ברזל | מפרשת השבוע לחיים האישיים שלי | לומדים יהדות באהבה

שכתוב שיחה מתשפ''ב


מקץ התשפ''ד
.pdf
Download PDF • 2.12MB

 

מפרשת השבוע


שלום לכולם,

השבת נקרא בבתי הכנסת את פרשת מקץ, הפרשה העשירית בחומש בראשית. 

יהודה מגלה סימני מנהיגות, אין זו הפעם הראשונה וגם לא לאחרונה.

האחים חוזרים, לאחר שיוסף הצליח בתרגיל וגרם להם לחזור לארץ כנען ולהביא את בנימין איתם. והאחים חשים שכל האסונות האלה קורים להם בגלל מה שעוללו ליוסף. 

ראובן, הבכור במשפחה, שהעלה את הרעיון להוריד את יוסף אל הבור במקום להורגו, מתערב שוב ואומר לאביו:


אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ.

(בראשית מב, לז).

ויעקב משיבו:  


לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה.

 (בראשית מב, לח).

מדוע אינו מקבל את הצעתו של ראובן?

מסבירים חז''ל כי יעקב מזהה שאין כאן ערבות ולקיחת אחריות אמיתית. 

הם מסבירים את עמדתו של יעקב, ושואלים:

מה ראובן חושב לעצמו - שאכפת ליעקב רק מבנימין אבל לא אכפת לו מה קורה עם הנכדים שלו, בניו של ראובן?!  

ראובן כביכול לוקח את האחריות על עצמו, אך למעשה מי שעתיד לשלם את המחיר הוא שני בניו ולא הוא בעצמו. זוהי אינה אחריות של מנהיג.


לעומת זאת, יהודה מחכה...

חז"ל מסבירים שהוא אינו מדבר מיד כפי שעשה אחיו ראובן, אלא מחכה לזמן המתאים. 


וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ...וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ. אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כׇּל הַיָּמִים. כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם.

(בראשית מג, א–י).

יהודה, בניגוד לראובן אחיו, מתייצב ומוכן לקחת אחריות אמיתית. 

במה מתבטא ההבדל? לפי הצעתו של יהודה, מי שישלם את המחיר במקרה של תקלות יהיה אך ורק יהודה בעצמו, והוא מוכן לשלם על כך גם במחיר עולם הבא שלו.  

כאשר יעקב רואה ערבות כזאת, הוא מוכן לתת את בנימין בידיו של יהודה. אחריות וערבות כזאת, כמו של יהודה, היא זו שמתאימה לראשות שנכנס למים,  למלך ישראל שיצא משבט יהודה דוד המלך ע’’ה, שלא כבודו האישי היה בראש מעייניו. כאשר דוד שמע את ליצני הדור אומרים "מתי ימות זקן זה ונבנה את בית המקדש" (שהרי ידוע שבית המקדש לא נבנה בימי דוד), הוא הלך וכתב את מזמור התהילים "שמחתי באמרים לי בית ה' נלך"! במקום להרגיש שכבודו נפגע, הוא הרגיש שכבוד ה' גדל. לא מלכותו האישית עניינה אותו, כי אם מלכות ה' בעולם. ובעזרת ה' במהרה בימנו גם למלך המשיח.

לחיים האישיים שלי



כדרכנו בקודש , ניקח מאורה הגדול של תורתנו ונראה כיצד אנחנו מתעלים ומאירים מאורה את חיינו. 


נשאל את עצמנו

עד כמה אנחנו פועלים בחיים שלנו, במהלך היום יום, מתוך רצון להבליט את עצמנו כמנהיגים או רוצים פשוט לעשות טוב. האם אנחנו רגישים מספיק לסובב אותנו ולצרכיו? מה מניע אותנו בחיים האינטרסים האישיים או טובת הכלל? 


יהודה אינו הבכור, ולכאורה אינו מחוייב לעשות דבר ממה שעשה. אך הוא מבין כי טובת המשפחה כולה מוטלת על הכף. לכן, לא יכול היה לשבת בשקט כאשר 'ולהציל רק את עצמו'. ולקח אחריות בכל מחיר. הוא ניצב מול אביו ומקבל על עצמו את האחריות על בנימין באופן אישי ומוכן לשלם כל מחיר לטובת המשפחה. 


בתקופה האחרונה ראינו מצב בעייתי בעמנו. כל מיני כוחות בעם שמרוב הרצון אל האמת משכו כל אחד אל כיוונו גם במחיר של קרע עמוק. לאחר האירוע הזוועתי שהתרחש באותה שבת, התגלתה נשמת ישראל בשלמותה. בחורי ישראל הקדושים והטהורים שמו את הכל בצד. לא משנה מה המחיר והתגייסו לטובת הכלל. 


השבוע יצא לפי לפגוש בחור מילואמניק שחיצונית אינו נראה שומר תורה ומצוות. שאלתי אותו איך זה להיות כל כך הרבה זמן בשירות מילואים ללא ידיעה מתי הסוף. אמר לי " אחי, מה שצריך.. שבוע שבועיים , שנה שנתיים. זאת המשימה וכל מה שצריך נעשה באהבה גדולה''. 


אנשים מסתערים קדימה והכל ללא מחשבה על המחירים הפרטיים שהם מוכנים לשלם למען הכלל... 


ואסיים בשאלה,

עד כמה אנחנו חשים באחריות להמשיך את מורשתנו היהודית בארץ ישראל לאחר שזכינו להקים את מדינת היהודים המיוחלת, שעליה חלמנו ולה חיכינו?  

עלינו לזכור גם את האחריות הזאת, דווקא בימי חנוכה.  

המלחמה מול היוונים הייתה לא בעיקרה ברמה הקיומית הגופנית, היוונים לא רצו להרוג אותנו, אם היינו מסכימים לאבד את זהותנו, ליוונים לא הייתה עימנו כל בעיה.  המכבים יצאו למלחמה שבמחשבה אנושית רגילה הייתה אבודה מראש, אך המחיר האישי לעומת כבודה של האומה לא היה מעניין אותם כלל, השמירה על הכבוד , הזהות והתרבות הלאומית.


שמירת הזהות היא בעצם השמירה על המשך קיומו של העם היהודי, ואת האחריות על כל אחד ואחת מאיתנו לקחת על עצמנו מתוך הנקודה המשותפת לכולנו.   


זו הנקודה ממנה עלינו להתחיל לפעול למען חיזוק האחווה , לעורר שיח ובירור למען חיזוק הערבות והאחריות ביננו. אל לנו לחכות לאירועים קשים על מנת לפעול בנושא. כי אם לגלות את האחווה הזאת ביננו בכל יום ויום. בדברים הקטנים והיומיומיים ומתוך כך נזכה אל האור הגדול, יאיר ה' את חיינו בבניין בית מקדשנו ותפארתנו 


שבת שלום

🍷

דוד ספיאשוילי


 



כל הרוצה לקבל קישור באופן קבוע

למכשיר הפלאפון שלו , יכול ללחוץ כאן

קבוצת ווצאפ : ''מפרשת השבוע לחיים האישים שלי''. ללא הודעות ספאם!




Comments


bottom of page