פרשת ויקרא התשפ''ג | מפרשת השבוע לחיים האישיים שלי | לומדים יהדות באהבה
מפרשת השבוע
שלום לכולם,
בשעה טובה, אנחנו פותחים את חומש ויקרא, הנקרא גם "תורת כהנים", משום שרובו עוסק בעניינים הקשורים לעבודת הקורבנות במשכן ובמקדש המתבצעת על ידי הכוהנים.
הקורבן הראשון המתואר בפרשה הוא קורבן עולה. אחד מהשלבים אותם עושה האדם המביא קורבן זה הוא שלב הסמיכה והווידוי. אומרת התורה:
וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו.
ויקרא, א, ד
בעל הקורבן, נשען באמצעות הנחת ידיו על ראש הקורבן ומתוודה על מעשיו. הוא מודה על חטאיו ומבקש מחילה על הדברים שעשה. בצורה כזו הקורבן מתקבל ברצון, כפי שאומר משורר ספר תהילים:
"זִבְחֵי א-להים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה א-להים לֹא תִבְזֶה".
תהילים נ"א, י"ט
שלב זה הוא חשוב מאוד בהקרבת הקורבן. הסיבה לכך היא, שבאמירת הווידוי האדם מודה על כך שהוא האחראי על מעשיו. ובלי הודאה זו, אי אפשר לחזור בתשובה, אי אפשר לתקן את המעשים שלנו ולהגיע למדרגות גבוהות יותר. ודבר מעניין הוא שבמצווה זו, בניגוד למצוות אחרות, לא ניתן למנות שליח שיקיים את המצווה בשמנו. כפי שאומר הרמב"ם:
"ואין השליח סומך-שאין סמיכה אלא בבעלים, שנאמר "וסמך ידו" - לא יד אשתו, ולא יד עבדו, ולא יד שלוחו".
רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק ג הלכה ט'
ההבנה שהאדם הוא אחראי על מעשיו בעצמו, נובעת מההבנה שיש לו בחירה חופשית לעשות מה שיחפוץ. זהו תנאי בסיסי לתיקון והתקדמות, בלעדיו הקורבן יכול להיות מוקרב על המזבח, אבל זה לא שווה כלום. כך גם תהליך התיקון שלנו. עם זאת, ישנו חריג. קורבנות ציבור אינם דורשים סמיכה – למעט שני מקרים בלבד:
הראשון - השעיר המשתלח ביום הכיפורים, שהכהן הגדול סומך עליו ומתוודה את עוונותיהם של כלל ישראל. אגב, כידוע, קורבן זה אינו קרב על המזבח.
השני – "פר העלם דבר של ציבור", מקרה נדיר שבו הסנהדרין הורו הלכה שגויה, ובעקבות כך הציבור נהג, על פי הוראה זו, ולמעשה עשה דבר אסור. במקרה כזה שלושה מחכמי הסנהדרין סומכים על הקורבן, בשם כל עם ישראל ובשם כל הסנהדרין. מלבד זאת, כלל קורבנות הציבור – קורבן התמיד, קורבנות המוספין – אינם כוללים סמיכה.
מדוע?
יש לומר, שההנחה היא שהציבור כולו, כלל ישראל, הינו קדוש וטהור. כמו שאומר משורר שיר השירים:
כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ.
שיר השירים ד' ז'
לחיים האישיים שלי
בשבועות האחרונים, עם ישראל חווה תקופה לא פשוטה, של ניסיונות לקיטוב, שנאה והתרחקות.
במצב כזה יש פיתוי גדול של היצר הרע להיכנס לייאוש גדול.
ראשית, יש לזוכר שעם ישראל זוכר תקופות קשות יותר של קיטוב לאורך ההיסטוריה הארוכה שלנו. ולא כאן המקום להאריך. כפי שהתגברנו בעבר כך נתגבר בעתיד.
אך יותר חשוב מכך, יש פיתוי להאשים אחרים בכל מיני דברים.
זה המקום שצריך לזכור, שכפי שאין שליח למצוות הסמיכה, כך אינינו יכולים למנות את עצמנו להיות שליחים לווידוי עוונותיהם של אחרים. כל אחד צריך להכות על החזה שלו.
כמו כן, צריך לזכור שעם ישראל כולו קדוש וטהור. האתגר הגדול שלנו הוא דווקא לראות את הנקודות החיוביות והטובות, גם של אלה שחושבים אחרת מאיתנו ומתנהגים אחרת ממה שהיינו חושבים לנכון.
כפי שאומר רבי נחמן מברסלב בדבריו המפורסמים:
וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה
ליקוטי מוהר"ן ח"א תורה רפב
דווקא בימים אלו של ניסן, חודש הלידה של עם ישראל, שכולו פטור מאמירת ווידוי, נזכה לראות בייחודיות של עמנו, ובמעלתו של כל אחד ואחד מעם ישראל.
יהי רצון שיתקבלו תפילותינו והשתדלותנו. שנזכה להראות אהבת חינם וראיית הטוב.
🍷
דוד ספיאשוילי
